אתמול סתם היה כיף

אתמול החלטתי ללכת ל-SoftBank, מפעיל ה-GSM הגדול של יפן, ולבדוק מכשיר Pre-Paid.
הסניף הכי קרוב שלהם עם צוות דובר אנגלית נמצא בשיבויה, אז לשם נסעתי.
שם מסתבר שנכנסתי לסניף הלא נכון, כי אף אחד לא דיבר אנגלית, אבל בכל זאת ניסיתי והצלחתי להגיע למסקנה שהעסק לא משתלם.
בגדול הוא משתלם, אבל לי בתור מישהו שרק שלושה חודשים פה עם תקציב מאוד מוגבל, זה יוצא יותר מידי.
יצאתי מאוכזב וחיפשתי מה לעשות בשיבויה חוץ מלקנות בגדים, שזאת האטרקציה המרכזית של המקום.
אגב, מצאתי את הסניף דובר אנגלית בסוף, וחשבתי להיכנס כי עם מישהו דובר אנגלית אולי יהיה אפשר למצוא משהו משתלם, אבל אז ראיתי שיש תור של שעה אז בכלל ויתרתי.

בדרך לרכבת עברתי ליד הפאב החביב עלי בשיבויה, Lad's Bird, מי שזוכר מהסיפור של הלילה המוזר ברופונגי/שיבויה, זה הפאב שנכנסתי אליו בסוף כשאני וסאם נפרדנו.
בנוסף היה מונח שלט Happy Hour, אז שאני לא אכנס?!
אתם צריכים להבין שהשעה היתה 18:00 בערב, שעה מאוד מוזרה לשתות בה בירה, אבל זאת השעה שדווקא הרבה יפנים שותים בה... אחרי העבודה.
איך שנכנסתי הברמנית ישר זיהתה אותי, בכל זאת פעם שלישית שלי במקום, אפילו שמה לב שהסתפרתי ואמרה שהיא ממש אוהבת את זה (^____^).
תכננתי לשתות שתי כוסות וללכת, וזה ממש לא מה שקרה.
בסוף הכוס השניה, הבחור לידי והברמנית החדשה (היום פעם ראשונה שלא היתה רק ברמנית אחת, הפעם היו שלוש) התחילו לדבר איתי ולשאול שאלות.
כמובן שכזאת הזדמנות אני לא מפספס והזמנתי עוד כוס.
השיחה היתה חצי אנגלית חצי יפנית וזרמה די יפה בצורה מפתיע.
כשהברמנית גילתה שאני מישראל, היא ממש רצתה שאני אלמד אותה עברית, אז זרמתי, מאז כל פעם שהיא הגישה לי משהו, אני אמרתי לה 'תודה' והיא ענתה 'בבקשה', זה היה מאוד משעשע.
היא גם התלוננה כמה עברית זה קשה....חחחחחח....
סוף הכוס הרביעית נכנסו זוג איריים לפאב, שאני אפספס הזדמנות לדבר קצת עם תיירים?! לא ולא! הזמנתי עוד כוס.
האיריים לא באמת סיפרו משהו מעניין, אבל היה כיף לדבר איתם.
מכיוון שהם לא יודעים כלום ביפנית, עזרתי להם עם התפריט ועם התקשורת עם הברמניות, הברמנית הודתה לי מאוד.

יצאתי משם ב-21:30, הרבה יותר מאוחר ועם הרבה יותר בירה בבטן ממה שתכננתי, אבל הו כמה שזה היה שווה.
נפרדתי מהברמניות החמודות עם כוונה לחזור, כל פעם קורה בפאב הזה משהו כיף אחר.

Tokyo Game Show היום השני

מי שזה מעניין אותו, הכתבה על היום שני פורסמה כאן:
http://www.gcisrael.net/tgs2.php

למי שמשחקים לא מעניינים אותי, יש שם קטע מאוד חביב על תופעת הקוספליי בתערוכה
לדעתי שווה קריאה.

תמונות מהיום הראשון יש כאן
תמונות מהיום השני יש כאן
שוב, מומלץ במיוחד לבדוק את היום השני בשביל הקוספליי.

גמר חתימה טובה וצום קל!

Tokyo Game Show - היום הראשון

מכיוון שמעללי ב-TGS מכוונים יותר לחברי הגיימרים, פירסמתי אותם באתר של יניב:
http://www.gcisrael.net/tgs.php

אבל כאן אני ארצה להוסיף קצת יותר על הפאן החברתי של היום:
כפי שכתבתי, בזמן שחיכיתי בתור לשחק ב-GOW3, פגשתי בחור חביב לדבר איתו.
שמו צ'ארלס, הוא מקנדה ובדיוק כמוני, הוא כרגע מטייל ביפן.
אז קבעתי איתו לחזור לאודאביה ולראות את הדברים שהחמצתי, פלוס יש לו רשיון בני"ל, אז ניקח איזה טויוטה לסיבוב.
עוד בהמלצתו, אני אלך למפעיל המקומי SoftBank ואקנה פלאפון Pre-Paid.
זה יעזור לי לשמור על קשר עם אנשים שאני פוגש כאן.

אני צריך לישון, מחר עוד יום ארוך ב-TGS.

אודאיבה - אי של אושר ואכזבה אחת קטנה

היום החלטתי לבקר את אודאיבה (ODAIBA) בחלקה הדרומי של טוקיו.
אודאיבה הוא אי קטן, חביב ומאוד עתידני.
כדי להגיע אליו לוקחים רכבת הנקראת Yurikamome Line, היא רכבת חדשה יחסית הפועלת על מגנטים והיא אוטומטית לחלוטין, ללא נהג.
הנוף מהרכבת ממש מדהים, בתוך טוקיו היא מזגזגת בין ביניינים בקומה ה-20 שלהם בערך.
כשיוצאים מהעיר, אז בכלל הנוף משתדרג.
הרכבת נוסעת על 'גשר קשת בענן' (נשבע לכם, הוא נקרא Rainbow Bridge), שהוא כמו גם הגולדן ברידג' של סאן-פרנסיסקו אבל במראה קצת יותר עתידני יפני.
מהגשר אפשר לראות כבר את אודאיבה, שנראה כמו אי שעשועים של שייח' סעודי, כולל אפילו גלגל ענק.

באודאיבה עצמו ישנם כמה מרכזי קניות די גדולים, שאחד מהם אפילו כולל פארק שעשועים של סגה.
אבל לא באתי לעשות קניות (לפחות לא של בגדי מותגים).
כמובן ששוב לא לקחתי את הלונלי פלאנט, אבל הפעם לגמרי בכוונה, זה הרבה יותר מספק למצוא את מה שאתה רוצה לגמרי לבד וללכת לאיבוד לרוב מניב תוצאות מעניינות.
הדבר העיקרי שבאתי לראות באודאיבה הוא מייצג הכיף של טויוטה אשר לא רק מציג את המכוניות הנוכחיות והעתידיות של טויוטה אלה גם מייצג של רובוטים ודברים עתידניים.
עוד מהרכבת ראיתי ביניין מוזר עם כדור ענק בקומה העליונה שלו, הוא היה ליד התחנה, אז הלכתי לבדוק... אולי זה הביניין של טויוטה?!
אך לא! זה לא זה, זה ביניין של Fuji Media Network, ערוץ טלויזיה מסתבר.
הביניין היה שילוב של אתר תירותי וביניין משרדים, כאשר לא היה ברור איפה נגמר הראשון ומתחיל השני... לפחות לא לי.
לקחתי את הדרגנוע למעלה ושמתי לב שאני היחיד שעולה בזמן שמלא אנשים יורדים, והם עוד נעצו בי מבטים, לא יודע אם זה בגלל התספורת החדשה והמגניבה שלי או שאני עושה משהו לא בסדר... המשכתי.
הגעתי לקומה השביעית, מעיין בלקון ענק בלי שום תכלית חוץ מלאכלס חנות מזכרות. חיפשתי דרך להגיע לכדור.
מצאתי מעלית ועליתי איתה לקומה 27. קומה 27 היתה מכוסה שטיחים ומימין היתה דלת עם הרישום Office Building, הנחתי שאני לא אמור להיות פה אבל מצד שני, משמאלי היו מכונות צעצוצעים של 200 ין ושלט Observatory Deck.
המסדרון הקטן הזה לא הוביל לשום מקום, לצערי לא מצאתי שום דרך להגיע לכדור הענק, אז לקחתי תמונות מהחלון של הקומה ועזבתי את הביניין.

המשכתי לחפש את הביניין של טויוטה, כמובן ללא הצלחה.
מצאתי מפה שכיוונה אותי לכיוון תחנה בשם Tokyo Teleport, שזה השם הכי מגניב לתחנה בכל רחבי טוקיו ובעולם!
את הטלפורט לטוקיו לא מצאתי, אבל גשר לכיוון הגלגל ענק כן מצאתי, אז עליתי עליו, הרי איפה שיש גלגל ענק יש גם כיף, לא?!
כשהתקרבתי למקום, ראיתי בגדול את הכיתוב Toyota Mega Web, איזה אושר! מצאתי את מה שרציתי!
נכנסתי פנימה, במקום טויוטה מציגים בעיקר את הטכלוגויות החדשות שלהם בתחום ההייבריד, החל מרכבים עירוניים קטנים כמו שתושבי טוקיו כ"כ אוהבים ועד ג'יפים הייברידיים.
במקום יש כמה אטרקציות מאוד נחמדות:
1) אפשר לקחת סיבוב סביב המקום בתוך רכב e-Com פצפון, הנסיעה עלתה 200 ין וזה נראה לי מטופש אז ויתרתי.
2) סימולטור מירוצים מבוסס Gran Turismo 4 עם קבינה זזה והכל. זה היה ממש ממש כיף.
3) סימולטור בטיחות. נשמע קצת מטופש אבל בעיקרון זה מדגים את הטכנולוגיה החדשה של טויוטה לחזות תאונות מראש. לא יצא לי לנסות.
4) אולם קולנוע אינטרקטיבי, סטייל דיסנילנד, שלוקח אותך להדמיה של סיבוב סביב אחד המסלולים המפורסמים ביפן. גם כן בנוי על המנוע של GT4... הם באמת צריכים לשדרג ל-GT5 כבר.
5) אפשר לקחת כל רכב כמעט בתצוגה לנסיעת מבחן על מסלול מסביב למקום. התענוג דרש ממני מסמך נהיגה בינ"ל שלא הוצאתי לצערי. חבל, כי זה היה חינם.

אחרי שסיימתי לראות מכוניות, הגיע הזמן לדבר האמיתי... רובוטים!
עברתי את הגשר המוביל למתחם ושם חיכתה לי בשורה מרה, דווקא היום ה-24 לחודש, המתחם סגור! T.T
אני כנראה אחזור שוב, כבר נראה, יש לי חודש להיות פה בכל זאת.
עליתי על הרכבת המגניבה חזרה, ובהזדמנות זאת גם צילמתי את החוויה בלהיות בקרון הראשון:

איך יכולת התמצאות של גרביל מצוי וקצת מזל יכולים לעבוד לטובה

היום סוף כל סוף קמתי בשעה נורמלית.
3 שעות אח"כ, הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה ולצאת לכיוון רובע טוקיו (כן כן, יש רובע שנקרא פשוט טוקיו).
היום רציתי ללכת לראות אטרקציות סטנדרטיות, כאלה שרואים בטיול מודרך, ולא חנויות הנטאי וארקיידים באקיהברה.
כשהגעתי לתחנת טוקיו, הבנתי שלא לקחתי איתי את הלונלי פלאנט, הרי מאיפה לי לדעת איפה נמצא הארמון של הקיסר?!
יצאתי מהתחנה והתחלתי לזרום עם ההמון. מתישהו החלטתי לקחת ימינה, אינסטנקטיבית כזה.
כמה מטרים לאחר מכן מצאתי מפה, שם ראיתי שאם אני ממשיך ישר כחצי קילומטר אני מגיע לגנים המלכותיים... הצלחה!
הגנים הם בעצם פארק ממש ממש גדול, כ"כ גדול שלא יכולתי לראות הכל ביום אחד או שהרגליים שלי היו מתפרקות.
בגנים המשכתי להסתובב, היה מאוד יפה ומרשים אבל באמת רציתי לבקר במקדש שינטו המרכזי של טוקיו.

אחרי הגנים, המשכתי ללכת אל הלא נודע והגעתי לעוד פארק.
במפת הפארק ראיתי שכשתוב Nippon Bahu... משהו, חשבתי זה אולי מקדש בודהיסטי, שווה לראות.
זה היה בצד השני של הפארק, והפארק הזה היה ממש ממש גדול.
כשהגעתי למקום גיליתי שזה בכלל איצטדיון, נכנסתי פנימה וגיליתי שזה איצטדיון KENDO.
למי שלא מכיר, קנדו זה בערך כמו סייף, אבל יפני.
לא הייתי בטוח אם אפשר להכנס או לא, בדיוק כשהגעתי היתה תחרות בעיצומה, אז נכנסתי בכל זאת.
באמת שלא יודע איך הגעתי, מה הבאי אותי לכאן, אבל יצא לי לצפות בכמה קרבות קנדו, זה היה ממש ממש נחמד.



יצאתי מהאיצטדיון וחשבתי מה לעשות. בדרך ראיתי מוזיאון מדע, אמרתי למה לא.
כשהגעתי המוזיאון בדיוק נסגר, אבל כל מי שיצא משם היו ילדים, אז אני לא בטוח שהחמצתי משהו.
חשבתי להיפרד מהיום הארוך וההזוי הזה והתחלתי ללכת לכיוון שנדמה לי בו היתה התחנה.
בדרך נתקלתי במפה, במפה ראיתי בגדול את הכיתוב"Jinja" שזה מקדש ביפנית אבל באנגלית, והוא נמצא ממש מאחורי האיצטדיון ממקודם ופני התמלאו אושר.
אצתי בקצב עצל לכיוון האיצטדיון, עקפתי אותו ולעיניי התגלה השער הענקי של המקדש... בצד השני של הכביש.
המשכתי לאוץ והגעתי למקדש. המוח שלי התמלא בתיאורים יפניים של מדהים ויפה ואני בטוח שהעיניים שלו הבריקו כמו דמות מנגה.
המקום בקצרה, היה מדהים, בארוכה, היה ממש ממש מממש ממשמש מש שממשמש ממש מדהים!
אבל חוץ מזה, זהו, מה כבר יש לעשות לעשות במקדש שינטו? אז יצאתי לכיוון התחנה, לא שידעתי לאן אני הולך.

לבסוף הגעתי לתחנה וגיליתי שמדרום מזרח טוקיו, הגעתי ממש למרכז, ולקחתי רכבת הביתה.
את כל התמונות מהיום המעניין הזה, כולל תמונות מאצטדיון הקנדו, אפשר למצוא כאן.

ורק עוד משהו אחד קטן להוסיף, כי זה לא היה שווה רשומה משל עצמו.
אתמול יצאתי ב-9:00 בבוקר לכיוון אקיהברה לקנות לי PSP כי המחיר ממש שווה ואין לי מה לקרוא בשירותים.
בטוקיו רוב הדברים, בעיקר חנויות, נפתחים ב-10:00, אז גיליתי מחזה מעניין.
למרות שכל אקיהברה הייתה עדיין סגורה, היו מאות בני נוער יפניים ברחובות (יום ראשון, אין בית-ספר).
הם חיכו מחוץ לחנויות ואולמות הארקייד בטור שלא היה מבייש שום סמל טירונות.
בדרך חזרה החלטתי לטעום מהאקיהבוורמה, שנמכרת ע"י טורקי אותנתי משהו.
למרבה ההפתעה, זו היתה שווארמה ממש ממש טעימה אבל לא זולה מספיק... נו טוב.

תמונות של התורים, יש כאן.

איך יום רגוע בשיבויה נגמר בלילה מוזר ב.....שיבויה

יום שישי שלי התחיל מוקדם, קמתי ב-5 בבוקר, עדיין תחת ג'ט לג חריף.
הצלחתי להשתעמם עם טלויזיה יפנית עד 9, ואז יצאתי לכיוון שיבויה (SHIBUYA).
מי שלא מכיר את שיבויה, שיבויה הוא הרובע הצעיר יותר של טוקיו, איפה שיש מסכי פרסומות ענקיים על ביניינים (שלא חסרים כאלה ברחבי טוקיו) והמוניומנט המפורסם ביותר הוא מעבר החציה הענק אשר משחרר כמה מאות אנשים לכביש כל 4 דקות.



איכשהו, עם כישרון העל שלי, הצלחתי להתרחק משיבויה, אחרי שהייתי ממש שם, וללכת לאיבוד בערך שעה... מושלם להעביר את הזמן.
אחרי שהצלחתי למצוא את דרכי חזרה, מצאתי את הדבר המגניב הראשון בשיבויה, הרמקולים ברחוב ניגנו מוזיקה מפוקימון, ולא סתם, באיכות גיימבוי מקורית!



השעה כבר הייתה צהריים והתחלתי לחפש משהו לאכול, זה לא היה קל מכיוון ששיבויה מאוד יקרה.
לרגע התלבטתי אם לנסות את השיבויווארמה (תמונה באלבום) אבל החלטתי לוותר והמשכתי לחפש משהו קצת יותר יפני.
למזלי מצאתי בסוף מזללה עם איזה בשר נחמד עם אורז ב-530 ין בלבד, היה זול, טעים ומשביע, אני מרוצה.
ואז הגיע הזמן להגיד להתראות לשיבויה, ולקחתי רכבת חזרה לאהבת חיי, אקיהברה.
אגב, באקיהברה יש גם אקהיבווארמה שטרם ניסיתי... אני שומר את זה לאירוע מיוחד.

באקיהברה הפעם החלטתי להעביר את זמני באולם ארקייד, מכיוון שמצאתי אחד מגניב סוף סוף שיש בו באמת משחקים ולא רק מכונות הימורים.
קודם כל בקומה הראשונה היו את כל מכונות הזרוע, ששולפים דברים, הדבר הזה ביפן הוא השקר הכי גדול בעולם
אם רואים בפנים משהו שהוא איכשהו נראה בעל ערך, כמו אקשן פיגר של אנימה או משהו, אין סיכוי בעולם שאתם מוציאים אותו, לא משנה כמה קל זה נראה.
אז אחרי אכזבה מהמכונות זרוע, ו-300 ין פחות אח"כ, עליתי למעלה למכונות האמיתיות.
שם יצא לי לשחק ב-Mario Kart GP 2 ו-House of the Dead 4, שניהם לא זמינים עדיין במערב.
אבל קומה אחת למעלה החזיקה את הגביע הקדוש, Beatmania ו-Guitar Freaks
Guitar Freaks זה בעצם המשחק שנתן את ההשראה לגיטר הירו שכולם מכירים, בשונה ממנו, יש לו רק 3 כפתורים והוא מלא במוזיקה יפנית.
אני כמובן התיישבתי על Beatmania, וראיציית התופים. כמובן המשחק גם מלא במוזיקה יפנית אבל בשיר לועזי אחד:
Through Fires and Flames, ומי ששיחק גיטר הירו 3 מגחך ברגע זה.
כל 100 ין אתה רשאי להיכשל בשני שירים, אם אתה עובר אותם אתה מקבל גם שלישי.
ואז הגיעו שני צעירים יפניים חביבים, כמובן אגב שכל יפני ששיחק לפני ואחרי, היה טוב בזה בטירוף, הם התיישבו וגילו לי סוד נפלא
שתי המכונות יכולות לעבוד ביחד, ככה שהם מנגנים את אותו שיר על תופים וגיטרה וחולקים את אותו הניקוד, ממש כמו רוק בנד.
אז צילמתי אותם משחקים כי הם היו ממש טובים, אגב למי שמזהה, השיר הוא הפתיח השני של Fullmetal Alchemist



מה שאתם רואים לפני שהם משחקים, זה המשחק DJ שגם יש ליפנים כבר כמה שנים.
הבדלים בין הוריאציות היפניות למערביות לא קשה למצוא, אצל היפנים הכל מהיר וזוהר ;)
אחרי הארקייד, הלכתי לכיוון התחנה שם ראיתי קניון בשם Yodobashi Akiba.
אני אומר קניון, אבל זה ממש לא אותו קונספט כמו בארץ, מי שהיה במרכזי האלקטרוניקה בתאילנד, מבין על מה אני מדבר.
זה מבנה בגודל של קניון ממוצע (זה ספציפית היה בגודל של קניון סירקין, אבל עם יותר קומות) אבל הכל בפנים זה חנות אחת גדולה כאשר כל קומה מחזיקה סוג שונה של מוצרים.
אני עליתי אוטומטית לקומה של המשחקים. בקומה של המשחקים היו גם כלי נגינה משום מה, ושמה היו שני סטים של תופים אלקטרונים בתצוגה.
חיש מהר התיישבתי שם וניסיתי את ידע הרוק בנד שלי על הדבר האמיתי.
אני לא רוצה להתרברב או משהו, אבל הייתי ממש טוב בזה :)

תמונות מהיום הזה, כאן.

אחרי כל זה, חזרתי בחזרה לחדרי.
אחרי היום שלנו בשוק הדגים, סאם הבטיח שהוא הולך איתי לרופונגי (ROPPONGI) וכך עשינו.
רופונגי היא שכונה ידועה העיקר בסצינת המסיבות שלה והמקום אליו הולכות בחורות יפניות להכיר תיירים (בדיעבד, מיתוס שיקרי, הן הולכות לכל מקום להכיר תיירים).
כחלק ממסורת מתפתחת שלי ושל סאם, ירדנו תחנה "ליד" רופונגי, כי לא היה קו ישיר, והלכנו לאיבוד שעה עד שהגענו.
רופונגי לא הייתה שום דבר כמו מה שחשבו לעצמו... בכלל!
תוך כדי שאנחנו הולכים ברחוב, מחפשים אחר פאב נחמד לשבת בו, עצרו אותנו לא פחות מ-3 ניגרים (...כאלו מניגריה, באמת) וניסו לפתות אותנו להיכנס לפאב/מועדון המפוקפק שלהם
מכיוון שלא היה לנו שום רצון להאנס ע"י ניגרי או להיכנס לאיזה מועדון טרסקסואלי מוזר, ויתרנו.
רופנגי בלשון המעטה, הייתה מאכזבת, אולי אנחנו לא סוג האנשים הנכון או שהשעה הייתה מאוחרת מידי (הגענו בדיוק ב-12:00 אחרי ההתברברות, שעה שהרכבות מפסיקות), אבל באמת לא היה שם מה לעשות.
למזלנו היה לנו תוכנית ב', ללכת לשיבויה, שם גם יש סצינת בארים ומסיבות, גם קצת פחות תיירים וקיוונו פחות ניגרים.

בדרך נתקלנו בבר-מסעדה שהומלץ עליו במדריך שיש לסאם, המקום היה ממש ריק אבל לפחות נהנו מבירה זולה (היה להם פיצ'ר וזה יצא משהו כמו 17 שקלים ל-450 מ"ל.... יאי חשבון!).
המשכנו את דרכנו לשיבויה. באורך פלא לא נאבדו, הדרך היתה ממש ישרה.
בכניסה לשיבויה ברכה את פנינו זונה חביבה שאמרנו לנו כך, מילה במילה: "Japanese girl, make love"... מפתה מאוד אבל המשכנו הלאה.
השעה הייתה כבר די מאוחרת, הגענו לשיבויה באיזור 3:00 בלילה ואני שכחתי לציין שכל רחובות רופונגי ושיבויה עמוסים בשעות האלה ביפנים שיכורים, מחזה מאוד משעשע.
חרשנו שעה את שיבויה אחר מקום נחמד לשבת בו, זה לא שהיו חסרים בארים, זה פשוט שהם היו ריקים מאדם.
לבסוף החלטנו לבדוק איזה מקום אדמדם עם מוזיקה רועשת, בכניסה למקום בירך אותנו ניגרי ענק ואני התחלתי לחשוש.
במקום היו בדיוק 4 גברים, זה הכל, לשמחת סאם הם היו צרפתים... ושיכורים, אז הם התחילו לברבר בצרפתית.
מיד אחרי זה ניכנסו עוד שני ניגרים עם שתי בחורות יפניות מפוקפקות וכל העיניין היה ממש לא לטעמי, אמרתי יפה לסאם שמחניק לי מהסיגריות ואני יוצא החוצה, קבענו להיפגש ב-4:45 בחוץ.
כייצאתי החוצה, במקום שהיינו בו היה ממול פאב אחר שהיה ריק כשניסינו אותו, החלטתי להיכנס, כי ריק לא ריק, אני רוצה בירה.
במקום היו שלושה יפנים (בחור ושתי בחורות [קופה ובחורה ליתר דיוק]) והברמנית, שהיתה מאוד נחמדה.
המקום עצמו היה ממש ממש נחמד עם בירה זולה (20 שקלים לחצי) ופופקורן ספק חינם (הוא "חינם" אבל אתה משלם 300 ין טיפ קבוע, ומי שמכיר את יפן, אין טיפים ביפן).
ישבתי על הבר עם הבירה ושלי ופרצוף של מישהו שהלילה שלו לא הלך כמו שהוא ציפה.
לקראת סוף הכוס שלי, היפנים לידי שברו את הקרח והתחלנו לדבר.
האנגלית שלהם היתה ממש טובה (חוץ מיפנית החמודה שהיתה איתם, היא לא הוציא מילה כי היא לא יודעת אנגלית) ודיברנו רבות.
מסתבר שהם לא מהאיזור, הם בכלל מאוסקה (OSAKA) והם החמיצו את הרכבת האחרונה, אז הם יצאו לשתות עד הרכבת הראשונה.
כמובן שאירוע מינגלינג כזה עם יפנים לא מפספסים אז הזמנתי עוד חצי.
המשכנו לדבר והשעה כבר היתה 5:05, 20 דק' אחרי שקבעתי עם סאם, סיימתי את הבירה שלי ויצאתי החוצה, סאם לא היה שם.
נכנסתי לפאב הניגרי שהוא היה בו, וגם שם הוא לא היה. שאלתי את אחד החברים הצרפתים שלו והם אמרו לי שהוא עזב לפני שעה (הם היו שיכורים מהתחת, לא לקחתי את הזמנים שלהם כמדע מדיוק, כמובן רק נכנסו לפאב הזה לפני שעה).
רציתי לחזור לפאב שלי, להגיד שלום ליפנים אבל ראיתי אותם יוצאים החוצה ואז גם הצרפתית יצאו מהפאב שלהם.
ככה יצא שהלכתי לרכבת עם שלושה יפנים שיכורים ושלושה צרפתים שיכורים עוד יותר, מראה מלבב ומצחיק עד מאוד.
מכיוון שזו היתה הרכבת הראשונה, פתאום רואים את כל האנשים של שיבויה יוצאים מכל החורים שלהם עם זריחת השמש, מראה היסטרי למדי.

לסיפור סוף טוב, חזרתי לגסט האוס שם פגשתי את סאם מבשל לעצמו חביתה ובייקון, הוא אמר שהוא חיכה לי 20 דקות והלך, ממש פיספסתי אותו בשניה.
הרגשתי רע שככה הברזתי לו, אבל הוא היה שיכור מספיק כדי שלא יהיה לו אכפת.

אני מקווה ששרדתם את הפוסט הארוך, אבל זה הפוסט הראשון שמתאר גם יום וגם לילה ;)

לפעמים ג'ט לג יכול להיות גם חיובי

אחרי שישנתי כמעט את כל יום רביעי (ויצאתי לגינזה בלילה למי שזוכר).
פעם ראשונה שאני באמת פוגש אנשים בגסט האוס שלי, הם ישבו ודיברו במטבח המשוטף.
אחד מהם היה ראיין האמריקאי, שפגשתי יום קודם לכן, הוא גר ממש מולי.
יארה מאיטליה, מסבר שהיא וראיין ביחסים והם מלמדים את השפות שלהם בבית-ספר לשפות בסביבה.
שלישי ואחרון היה בחור איראני חביב ביותר עם שם מאוד מסובך שאני לא זוכר, הדבר המפתיע היה הוא שהוא שונא את אחמדינג'אד יותר מכל ישראלי שקיים, הוא אפילו מאשים את ישראל שהיא תומכת בו יותר מידי!
דיברתי עם שלושתם עד 3 לפנות בוקר והחלטתי לנסות לישון.
כשחזרתי לאיזור כדי לצחצח שיניים, גיליתי שהאיראני עדיין ער אבל איתו נמצאת בחורה גרמניה נחמדה שגם עובדת באיזור.
נשארתי לדבר איתם כעוד שעה, ואז ב-4:00 נכנס בחור מוזר, סאם שמו והוא מצרפת.
הבחור המוזר גם לא ישן ושאל אם מישהו רוצה לבוא איתו לשוק הדגים של טסוקיג'י ולאכול את הסושי הכי טרי וטעים שקיים.
אמרתי לו "למה לא?!" ויצאנו לדרך.

בהגעינו לתחנה הקרובה לשוק הדגים, מצאנו בחורה קוראנית אשר מחפשת את אותו מקום, וביחד המשכנו ללכת לאיבוד.
איכשהו, בעזרת יותר מידי אנשים שהיו ערים ב-5:00 בבוקר, הגענו לשוק הדגים.
שוק הדגים של טסוקיג'י מפורסם בשל המכירה הפומבית של דגי הטונה האדומה שלו, אותם דגים נשלחים לאחר מכאן לכל רחבי יפן.
אחרי גישוש בתוך אחד השווקים היותר מסריחים שפגשתי (נו באמת, שוק דגים!), מצאנו את המכירה הפומבית המדוברת.
שם פגשנו חבורה מעניינת של סטודנטים אמריקאיים.
מסתבר שהחבר היפני שלהם שילם להם 1,000 ין כדי שיבואו איתו לקריוקי, אותו הם עשו כל הלילה, ואז הוא גרר אותם שיכורים לשוק הדגים בעוד שהיה להם שיעור עוד כמה שעות. מעניין.

האיזור של המכירה הפומבית היה מעניין, היו שם מלא מלא דגי טונה בכל הגדלים
ואז הגיע בחור עם כובע מצחיק ופעמון והחל להפציץ כל מיני מספרים אני מניח ביפנית.
להלן, הבחור:


אחרי זה יצאנו לעוד סיבוב בשוק עצמו:



ואחרי זה, סוף סוף יצאנו לחיפוש אחר הגביע הקדוש, הסושיה הכי טובה וטריה ביפן.
למזלנו מצאנו שתי יפניות שגם תיירו את המקום ויכלו לתקשר עם המקומיים קצת יותר טוב מאיתנו וגילו לנו את המקום של הסושיה.
לולא הן, היו אוכלים בסתם עוד סושיה של תיירים אשר השומר כיוון אותנו אליה.
לסושיה כמובן היה תור, אבל אוי כ-מ-ה ש-ה-ו-א ה-י-ה ש-ו-ו-ה!
אני הזמנתי את הסט (קומבינציה בעברית) המיוחד שלהם שכלל סושי ומאקי בכל עם כל מיני דברים שלא מכינים בישראל.
חלקם היו ברורים כמו דיונון ואחרים לא הצלחתי בדיוק להבין מה זה היה, אבל זה היה טעים.
ואז הגיע גולת הכותרת, Meguri Sashimi (טונה אדומה חיה), הכי טרי בטוקיו ואני מניח גם בעולם.
ואוי כמה שזה היה טעים! (שוב!), הטונה פשוט נמסה בפה כמו שאין דברים כאלה, סשימי כזה לא אכלתם, אני מבטיח.
זו היתה הארוחת בוקר הכי טובה שאכלתי וכנראה אוכל אי פעם בחיים.
חבל, כי ארוחות בוקר מעכשיו לא יהיו אותו הדבר ;)

המשכנו להתברבר עוד קצת בשוק בתקווה להגיע לנהר סומידה הקרוב ולהינות קצת מהנוף.
אני בטוח שהלכנו בדרך הכי לא נכונה, כי היו סביבנו רק משאיות בלי שום מעבר להולכי רגל.
אבל לא נורא! עיקוף קל של השוק ויצאנו לכיוון הנהר.
בנהר עלה לנו רעיון נהדר, ללכת ברגל לגינזה שהייתה די קרובה.
גם בדרך לשם התברברנו, אבל איכשהו אנחנו תמיד מצליחים להגיע... לא ברור.
שם סאם, שלא ישן כבר 36 שעות, התחיל ממש להתעייף ופרש בחזרה לגסט האוס.
זה רק אני והקוראנית עכשיו. אני רציתי ללכת לביניין סוני והיא רצתה ללכת לאיזו מגה-חנות שמוכרת איזשהו מטהר מים שמסתבר להיט באירופה.
השעה היתה 9:00 בבוקר ושניהם נפתחים רק ב-11:00.
העברנו את הזמן בלדבר קצת, מסתבר שהיא היתה בישראל בזמן מלחמת המפרץ, היה לה חבר חייל והיא מתה לחזור לישראל שוב.
היה מאוד מאוד מעניין לדבר איתה.
המשכנו לטייל קצת ותפסה את עייני חנות אפל ענקית!
היא לא משהו כ"כ מיוחד, כי היא בדיוק כמו כל חנות אפל אחרת אבל ביפנית, אבל עדיין לא הייתי באחת כזאת אז הייתי חייב.
האייפון שם נעול למפעיל איזורי ותלוי בקניית חבילת שיחות, כמה חבל T.T
לבסוף הגיע 11:00 ונפרדנו, היא הלכה למגה-חנות ואני לביניין סוני.
הביניין סוני היה... איך אני אגדיר את זה... משעמם! הוא אמור להציג את הטכנולוגיות האחרונות של סוני
אבל באמת שלא היה שם שום דבר מעניין.
הדבר הכי מגניב היה בסיס מסתובב למצלמת סוני אשר עוקב אחרי הפרצוף שלך ומצלם כאשר אתה מחייך. מצויין למסיבות.
חוצמזה, הכל סתם מצלמות ואוזניות, וזה ממש לא מעניין. אפילו באיזור הפלייסטיישן לא היה שום חידוש מרנין.

אז זהו להיום, נראה לי היום בלילה אני וסאם חוזרים לגינזה :)

גינזה בלילה (ותודה לנועה)

בין כל הטפסים והשטויות שקיבלתי מסאקורה האוס כשחתמתי על חוזה
היה לו קופון אחד לפאב בשם GINZA 300 BAR לכרטיס אחד מתנה (עוד על שיטת הכרטיסים בהמשך).
אז יצאתי לכיוון גינזה, נסיעה של 10 דק' בערך.
שהגעתי לתחנה של גינזה, ניסיתי להשוות בין המפה על הקופון למפה הגדולה של התחנה.
ממש נכשלתי לעשות זאת, משהו במפה של הקופון לא היה בסדר.
אחרי כמה דקות ארוכות של בהייה עמוקה בשתי המפות, ניגשה אלי יפנית חביבה עם אנגלית מרשימה.
היא שאלה אותי אני צריך עזרה אז בחיוך עניתי לה שכן.
היא לקחה את המפה וגם התקשתה קצת להבין אותה, אבל לבסוף הצליחה ואמרה לי לבוא איתה, כמה נחמד מצידה.
היא ליוותה אותי עד ביניין סוני שהיה כ-5 דקות הליכה והסבירה לי איך להגיע לפאב.
אגב, תו"כ ההליכה האנגלית התגלתה כלא כ"כ טובה, כשאלתי אותה מתי הרכבת האחרונה ל-UENO, היא ניסתה לחשוב על מסעדות טובות ב-UENO. נו טוב, היא הייתה ממש נחמדה ^_^

את הרחוב של הפאב לא מצאתי מיד, אחרי התברברות קלה מצאתי אותו לגמרי במקרה באיזה רחוב צדדי (אגב, רחוב צדדי בגינזה נראה כמו שנקין).
נכנסתי לפאב, כשניסיתי להזמין בירה, גילו לי פתאום את שיטת הכרטיסים.
אני לא יודע אם זה לכל פאב, כי לו ניסיתי, אבל זה הולך ככה:
אתה קונה מראש לפחות שני כרטיסים, כל אחד ע"ס 300 יין + מס, ובנוסף היה לי אחד חינם מהקופון.
עם הכרטיס אתה מזמין מה שבא לך, אוכל שתיה, הכל עולה 300 יין (אבל אני בטוח שיש דברים יותר יקרים).
בפאב פגשתי שני בריטים מטורללים וסינית אחת ועוד אסייתי ממוצא לא ברור.
הבריטים היו בשוק כשאמרתי להם שאני מתכוון לטייל ביפן 3 חודשים ולא הבינו מאיפה יש לי את הכסף, חשבו אני רוטשילד.
אמרתי להם שמכרתי מחשבים שנה שלמה כדי לממן את הטיול, אז הם אמרו לעצמם "אה נו, יש מלא כסף במכירת מחשבים"... כן בטח.
מסתבר בארבעתם עובדים ביחד בעבודה שלא עושים בה כלום ומרוויחים כסף, נשמע נחמד.

זהו לבינתיים, תמונות מגינזה אפשר למצוא כאן.

קצת יפנית לא תכשיל אותי!

לא יודע מי יודע ומי לא יודע, אבל המצלמה שתמיד רציתי היא Panasonic TZ-7
מצאתי אותה במסבר חנויות באותו מחיר סביר של 34,800 יין (350$~)
אבל הם כולם אמרו לי, אין במצלמה אנגלית!
לקחתי את החומר קשה לעיכול הזה לצלחת ראמן שקשה לעיכול באותה מידה.

החלטתי ללכת על, כי קצת יפנית לא תכשיל אותי! יש אייקונים! חה חה!
המצלמה אצלי וטעימה ראשונה יש לכם בצד שמאל של המסך ---->
שם מעודכנות אוטומטית תמונות חדשות.
והנה סרטון HD להדגמה איך היא מצלמת:

(מומלץ לפתוח בחלון חדש ע"מ לנגן ב-HD)

היום הראשון - חוויות

בואו נתחיל מהתחלה, יש לי פה מעל 12 שעות להשלים.
הטיסה לוינה היתה מזעזעת, בלי מקום לרגליים והרבה יותר מידי נחמנים.
ההמתנה בשדה של וינה היתה עוד יותר נוראית, הכל יקר וממש משעמם.
ואז באה הטיסה הגדולה ליפן. בואו נתחיל מזה שכבר על הבורדינג, הנציגה היפנית של 'אוסטריין' הלחיצה אותי שאני נשאר ביפן 91 ימים ולא 90 ימים כמו שהחוק מותיר.
ייבשה אותי איזה 20 דק' עם בערך מאה יפנים מאחורי ואמרה לי שהכל בסדר.... תודה.
הטיסה עצמה היתה א-ר-ו-כ-ה אבל חוויה בפני עצמה.
הרוב המוחלט של הטיסה היו יפניים עם כמה גייג'ינים אחדים, אז הכל בטיסה היה ביפנית, שהסתבר כדבר מצוין
ככה יצא לי לראות את אלדין ביפנית, שזו חוויה בפני עצמה.

אחרי 12 שעות ארוכות נחתתי סוף סוף בנריטה.
פה הלחץ התחיל, יתנו להיכנס לא ייתנו, ההיא בילבלה את המוח על 91 ימים וכו'
הגעתי לתור של הלא מקובלים (או במציאות: מהגרים) ובירך אותי יפני בלבוש מרשים וכפפות לבנות.
שאל אותי אם יש לי טופס הגירה... היופי פה, זה שחילקו אותו שעתיים לתוך הטיסה לכל הגייג'ינים, אז אמרתי לו כן.
הבעיה היא, שלא כ"כ הייתי בטוח מה למלא, אז אמרתי לא שלא מילאתי כי אני לא בטוח, הוא אמר לי בנחמדות יתרה: "יש שם שולחן ועט"... ממש כך.
ופה התגלה היופי של יפן, שוטר ההגירה מאחורי הדלפק בקושי דיבר איתי, למעשה הוא לא אמר כלום חוץ מלבקש דרכון
את שאר הדיבורים הוא עשה עם הטופס.
מכאן זה ממשיך, יש להם גם טופס למכס, שוב הטופס מדבר בשבילך, אבל כאן הוא כנראה שתק, כי המוכס לא עזב אותי והתעקש לחטט לי בדברים.
הוא גם שאל יותר שאלות על הטיול שלי משוטר ההגירה... מוזר.

אחרי שיצאתי לחופשי, חיפשתי כספומט להוציא קצת מזומנים. משימה שהיתגלתה כלא פשוטה למרות שמדובר בשדה תעופה.
אחרי שהוצאתי כבר קאש (אחרי חרישה מסיבית של השדה) תפסתי את הרכבת הזולה ל-UENO.
מ-UENO נסעתי ל-SHINJUKU בשביל לחתום ולקבל מפתחות לחדר ממנו אני כותב רשומה זו ממש.
ברכבת לא קורה שום דבר מעניין, אבל מה שהיה מדהים זה שלאמרות שלא בכל תחנה היתה מפה באנגלית (בקרונות עצמם הכל ביפנית ואנגלית) עדיין היה יותר קל להסתדר ולדעת לאן אתה הולך מאשר הרכבות בארץ.
דבר מעניין.

אז זהו, אני עכשיו הולך לתפוס רכבת ל-AKIHABARA כדי לקנות מצלמה ובטח אוכל איזה רמאן בדרך.