היום הראשון - חוויות

בואו נתחיל מהתחלה, יש לי פה מעל 12 שעות להשלים.
הטיסה לוינה היתה מזעזעת, בלי מקום לרגליים והרבה יותר מידי נחמנים.
ההמתנה בשדה של וינה היתה עוד יותר נוראית, הכל יקר וממש משעמם.
ואז באה הטיסה הגדולה ליפן. בואו נתחיל מזה שכבר על הבורדינג, הנציגה היפנית של 'אוסטריין' הלחיצה אותי שאני נשאר ביפן 91 ימים ולא 90 ימים כמו שהחוק מותיר.
ייבשה אותי איזה 20 דק' עם בערך מאה יפנים מאחורי ואמרה לי שהכל בסדר.... תודה.
הטיסה עצמה היתה א-ר-ו-כ-ה אבל חוויה בפני עצמה.
הרוב המוחלט של הטיסה היו יפניים עם כמה גייג'ינים אחדים, אז הכל בטיסה היה ביפנית, שהסתבר כדבר מצוין
ככה יצא לי לראות את אלדין ביפנית, שזו חוויה בפני עצמה.

אחרי 12 שעות ארוכות נחתתי סוף סוף בנריטה.
פה הלחץ התחיל, יתנו להיכנס לא ייתנו, ההיא בילבלה את המוח על 91 ימים וכו'
הגעתי לתור של הלא מקובלים (או במציאות: מהגרים) ובירך אותי יפני בלבוש מרשים וכפפות לבנות.
שאל אותי אם יש לי טופס הגירה... היופי פה, זה שחילקו אותו שעתיים לתוך הטיסה לכל הגייג'ינים, אז אמרתי לו כן.
הבעיה היא, שלא כ"כ הייתי בטוח מה למלא, אז אמרתי לא שלא מילאתי כי אני לא בטוח, הוא אמר לי בנחמדות יתרה: "יש שם שולחן ועט"... ממש כך.
ופה התגלה היופי של יפן, שוטר ההגירה מאחורי הדלפק בקושי דיבר איתי, למעשה הוא לא אמר כלום חוץ מלבקש דרכון
את שאר הדיבורים הוא עשה עם הטופס.
מכאן זה ממשיך, יש להם גם טופס למכס, שוב הטופס מדבר בשבילך, אבל כאן הוא כנראה שתק, כי המוכס לא עזב אותי והתעקש לחטט לי בדברים.
הוא גם שאל יותר שאלות על הטיול שלי משוטר ההגירה... מוזר.

אחרי שיצאתי לחופשי, חיפשתי כספומט להוציא קצת מזומנים. משימה שהיתגלתה כלא פשוטה למרות שמדובר בשדה תעופה.
אחרי שהוצאתי כבר קאש (אחרי חרישה מסיבית של השדה) תפסתי את הרכבת הזולה ל-UENO.
מ-UENO נסעתי ל-SHINJUKU בשביל לחתום ולקבל מפתחות לחדר ממנו אני כותב רשומה זו ממש.
ברכבת לא קורה שום דבר מעניין, אבל מה שהיה מדהים זה שלאמרות שלא בכל תחנה היתה מפה באנגלית (בקרונות עצמם הכל ביפנית ואנגלית) עדיין היה יותר קל להסתדר ולדעת לאן אתה הולך מאשר הרכבות בארץ.
דבר מעניין.

אז זהו, אני עכשיו הולך לתפוס רכבת ל-AKIHABARA כדי לקנות מצלמה ובטח אוכל איזה רמאן בדרך.